פעם, ישבתי שעות וציירתי עצמות. זה היה בתקופת הלימודים שלי לקרניוסקרל ביודינאמי, עשרות ציורים של אנטומיה. שעות של התבוננות בעצמות, במבנים, בחיבורים העדינים ביניהם. ציירתי כי זו הייתה (חלק מ) הדרך להבין. להאט להסתכל באמת. כשמציירים עצם פתאום שמים לב לכיוון שלה, למרקם, איך היא פוגשת עצם אחרת. איך המבנה

הירח הזה היפה הזה. זורח. ראיתי אותו עולה לאיטו מאחורי ההרים וזה הזכיר לי משהו עמוק על הגוף שלנו. בהתחלה רק קצה קטן של אור מציץ מאחורי ההר. אם לא עוצרים לרגע אפשר לפספס אבל אם נשארים עוד קצת רואים איך הוא עולה. לאט. בשקט בלי מאמץ. עד שהוא נהיה